לפני שנעשיתי אמא הרגשתי המון פעמים שיש לנשים, לפעמים אפילו חברות טובות, רתיעה מלספר לי שהן בהריון. הן ידעו שאני מנסה להרות בטיפולי פריון ולא מצליחה ולא הרגישו נוח לספר לי שהן כן. 

אני יכולה להבין שיהיו מי שיראו בזה רגישות והתחשבות, אבל מהצד השני, כשאני הרגשתי את הרתיעה הזו, זה גרם לי הרבה פעמים להרגיש לא בנוח, עצם זה שלא הרגישו נוח לדבר איתי על הריונות. ממה נובע החשש לדבר איתי על זה בפתיחות? שאני לא אעמוד בזה ואשבר? אני מסוגלת לשמוח בשמחת חברה טובה או כל מישהי אחרת בהריון ולעשות בראש את ההפרדה ביני לבינה ולומר לעצמי שזה שהיא בהיריון, לא בא על חשבוני. זה לא בא על חשבון אף אחת אחרת וזה לא במקום מישהי אחרת. כולנו יכולות לממש את האמהות.

זה מה שאמרתי לעצמי בראש, אבל זה לא אומר שהלב לא הרגיש את הכאב על זה שאני לא מימשתי עדיין את האמהות שכל כך רציתי וכל כך כמהתי לממש. הכאב הזה היה שלי ולפעמים שיתפתי בו חברות, כמו שמשתפים חברות בדברים אחרים שקורים לנו בחיים. שמחתי מאוד את השמחה של מי שכן היו בהריון ומימשו את ההורות והאמהות וכאבתי את כאבי על חוסר המימוש הזה בחיים שלי. ואין סתירה בין שני הדברים האלו.

אני כן חייבת להודות שבתקופה שלחברות והחברים הטובים שלנו היו כבר ילדים וילדות היה לי קשה להגיע לפיקניקים משפחתיים, שבאופן טבעי הקטנטנים והקטנטנות משכו בהם את רוב תשומת הלב ונושאי השיחה. המפגשים האלו הכאיבו לי מידי ולכן החלטתי לפעמים לא להשתתף בהם, אבל זה נבע מהמקום שלי, שכאב את כאבי, ולא ממקום שלא שמח או לא פירגן למשפחות ההן. זה אולי נשמע קצת סותר או מבולבל, אבל זה ממש לא. בחיים, כמו בחיים, אין רק שחור ולבן, יש מיליוני גוונים של אפור ביניהם ובמקומות האפורים האלו אפשר לפרגן ולשמוח על הטוב של האחרות והאחרים סביבנו ובמקביל להתבאס על הפחות טוב שלנו.

אם את רוצה לממש את האמהות ורוצה להתייעץ לגבי אופציות נוספות להפוך לאמא, את מוזמנת ליצור איתי קשר כדי לדייק לעצמך מה הדרך המתאימה ביותר עבורך.