השבוע סול אמר לי שהוא רוצה שהאימא האמתית לו תחגוג לו יום הולדת. מיד הבנתי לאן הילדון החכם הזה מכוון ועניתי לו: "ברור שאני אחגוג לך יום הולדת. כשיגיע היום שבו נולדת, נחגוג יחד כל המשפחה". והקטנצ'יק (עוד לא בן 4, כן?) אומר לי שהוא רוצה שה"פונדקית" שלו תחגוג לו (אני כל כך אוהבת את השיבושים המצחיקים בגילאים האלו :) הסברתי לו שהפונדקאית שלו חוגגת לילדים ולילדות שלה ימי הולדת ואני חוגגת לילדים שלי- לו ולאחים שלו. ההסבר הניח את דעתו והוא עבר לנושא הבא- לבנות תחנת כיבוי אש מלגו.

יומיים אחר כך בקליניקה אמרה לי מתאמנת שהבנות שלה נולדו בפונדקאות: "בגלל שלא אני ילדתי אותן, אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה להוכיח שאני באמת אוהבת אותן ומסורה להן. אני שמה לב שאני פחות שמה להן גבולות, יותר עדינה איתן, כי לא אני ילדתי אותן ואני צריכה להוכיח שאני באמת אוהבת אותן ולא קשוחה איתם. אני מרגישה כמו חוזרת בתשובה שחובת ההוכחה תמיד חלה עלי".

ככל שהעמקנו גילינו שזו תחושה פנימית שלה, זו הפרשנות שהיא נותנת למציאות. אף אחד לא אומר לה משהו כזה ואף אחד גם לא מתנהג אליה באופן שאולי רומז לזה. זה לחלוטין שלה. 

הרחבנו את נקודת המבט והסתכלנו יחד על הנושא הזה מעוד זוויות, ניסינו להבין ממה התחושות האלו נובעות? מה הן באות לשרת? והאם היא באמת צריכה אותן בחיים שלה?

מפגישות ושיחות עם נשים שנעזרו בפונדקאיות כדי להיות אימהות, אני רואה שלפעמים האימהות מאוד טבעית וזורמת ולפעמים צריך לעשות שם עבודה, עם הרבה מודעות ועדינות: להבין מה המשמעות של העובדה שהילדים שלי נולדו על ידי פונדקאיות ולא אני ילדתי אותם? לבחור כמה משקל אני נותנת לזה בשיח שלי מול עצמי, בשיח שלי מול העולם, והכי חשוב- בשיח שלי עם הילדים שלי. 

אני חוזרת רגע לסול, שרק רצה קצת תשומת לב סביב הנושא הזה. עניתי לו בלי להשתיק ולשדר שאסור לדבר על זה, אלא הסברתי בצורה נעימה ופשוטה שיש לנו את המשפחה שלנו ולפונדקאית את המשפחה שלה. ההסבר הפשוט הזה סיפק אותו והוא המשיך הלאה. 

המשמעות שאנחנו נותנים ונותנות לדברים היא זו שיוצרת את החוויה, שלנו ושל הסביבה שלנו. 

כשאנחנו משדרים ומשדרות שמשהו טבעי ואין סביבו דרמה, אז הוא טבעי ובלי דרמה.

מאחלת לנו לבחור נכון את הדרמות בחיים 🙂