באמצע ההרצאה באגודת "עזרה למרפא", מייד אחרי שסיפרתי על הלידה של מיכאל וההחלטה להיעזר בתרומת ביצית כדי להביא עוד ילדים לעולם, עצר אותי מישהו בקהל ושאל: "למה? למה לא להגיד תודה ולהסתפק במה שיש לך? הרי יש לך ילד ביולוגי משלך". 

למה באמת?

תמיד אני ואיתי דמיינו משפחה עם ילדים. מרגשות אותי ארוחות משפחתיות עם ילדים וילדות, דיבור, צחוק (לפעמים גם צעקות ומריבות ☺). אני מבינה שככה אני אוהבת את זה ויש א.נשים שאוהבים את זה אחרת, מצומצם יותר, אולי ללא ילדים בכלל. הכל לגיטימי, אין אמת אחת ובטח שאין לי בלעדיות עליה. כל אחת ואחד עושה את הבחירות שמתאימות ביותר לו או לה. 

אותו בחור התעקש: "למה ללכת עם הראש בקיר? למה להילחם? למה לא לקבל באהבה את המציאות ולשחרר איפה שלא הולך?". 

למה באמת? 

כי היה לי חלום להקים משפחה. זו הייתה מטרה שהצבתי לעצמי ורציתי יותר מהכל. כשלא הצלחתי בדרך הטבעית, חיפשתי דרכים אחרות להגשים את החלום שלי, גם כשזה דרש ממני לצאת מאזור הנוחות, לעשות התאמות ולהיות גמישה, כי הבנתי שרק ככה אני אוכל להגשים אותו. לכולנו יש מטרה כזו בחיים, לפעמים אנחנו משיגים.ות אותה בקלות ולפעמים לא. כשזה לא, יש לנו את הבחירה האם להרפות או להתעקש ולפעול בגמישות, יצירתיות ואפילו לעשות פשרות (רק כאלו שנוכל לחיות איתן). כשמשיגים את המטרה הזו, היא מתוקה מאוד. כמובן שזה עד גבול מסוים ולא בכל מחיר, אבל במטרות הסופר קריטיות עבורי, חשוב לי לדעת שמיציתי את כל האופציות לפני שוויתרתי. אז גם הוויתור נעשה בהשלמה ובקבלה.

הדיון האמוציונלי שהתנהל המחיש לי שוב כמה ההרצאה נוגעת בא.נשים שונים בנקודות שונות, מוציאה מאזור הנוחות וגורמת לחשוב. בסוף ההרצאה אותו בחור ואני ישבנו לשיחה בארבע עיניים והתברר שגם הוא התמודד במהלך חייו עם אתגרים מורכבים, לא ויתר והשיג את המטרות שלו. בעצם ההבדל בתפיסות שלנו לא גדול בכלל.