אני פוגשת בקליניקה זוגות שמתלבטים האם ומתי לספר לילד או לילדה שלא אמא ילדה אותם, אלא פונדקאית. אני מאמינה שסודות מתגלים בסוף ועלולים ליצור משבר אמון גדול בין הילד או הילדה לבין ההורים. כשסוד גדול כל כך מתגלה במקרה ולא מתווך על ידי ההורים (ולפעמים אפילו לא בנוכחותם או ידיעתם), עלולות להתעורר מחשבות קשות כמו "מה עוד אמא ואבא מסתירים ממני?", "מה עוד אני לא יודע.ת על עצמי?", "איך אוכל לסמוך על מה שההורים מספרים לי?".

אני בעד להימנע מהסיטואציה הזו ופשוט לומר את האמת. למה לא בעצם? מה רע באמת? פשוט לומר את האמת. מתי? מגיל מאוד קטן. איך? בכל שלב לתווך את זה בשפה מותאמת לגיל ולרמת ההבנה של הילד.ה, אבל שהמושגים יהיו תמיד בבית, באוויר, ולא יפלו כרעם ביום בהיר משום מקום.

ספרים יכולים להיות דרך נפלאה להנגיש את הנושא הזה. אני קניתי למיכאל בגיל 3 את הספר המקסים "משפחות משפחות, מיליון לפחות" שכתבה לימור טלמור ואייר דודי שמאי בהוצאת רימונים. הספר מתאר סוגים שונים של משפחות עם חריזה יפיפייה ואיורים מקסימים- אם יחידנית, הורים פרודים, זוגות חד מיניים, ילדה מאומצת ועוד. אצלנו בבית מאוד אוהבים את הספר הזה ואני קונה אותו הרבה פעמים לילדים וילדות של חברות שלי כי חשוב לי שכמה שיותר יחשפו אליו, בעיקר בתקופתנו, שיש באמת המון סוגים של משפחות.

אני אוהבת במיוחד את הסיפור על אלה, שאצל אמא שלה "אף פעם לא ראינו בטן עגולה…". מודה שכל פעם שאני מקריאה לילדים שלי על אלה הקול קצת רועד לי ואני קצת מתרגשת. אני מספרת להם שגם אותם ילדה פונדקאית "כי לאמא הייתה בעיה והיא לא יכלה שתגדל בבטן שלה, אבל תמיד היית בלב שלי. כשהפונדקאית ילדה אותך היא נתנה לי אותך וזה היה רגע מאושר מאוד". המילים האלו נאמרות, הילדים גדלים איתן וזה נשמע להם טבעי ורגיל. כמו שזה באמת.

אם את מתלבטת האם, מתי וכיצד לספר לילד.ה שלך שפונדקאית ילדה אותו.ה, את מוזמנת ליצור איתי קשר ויחד נבין מה התשובות הכי מדויקות לך