פתאום קלטתי כמה זה נפוץ וממרר את חיי כולנו. השינוי מתחיל בי. רק בי. 

כמה נכון, כמה פשוט, ככה קשה ליישום. 

אנחנו כל כך רוצים ורוצות שיאהבו אותנו, שיקשיבו לנו, יכילו ויבינו אותנו. כשזה לא קורה, אנחנו מתוסכלים ומנסים לשנות משהו. את מה? את העולם, את מה שחיצוני לנו: "אני רוצה שהיא תהיה יותר מכילה כלפי", "שהוא יהיה יותר קשוב אלי". העולם שנמצא שם הוא given ואין לנו יכולת לשנות אותו. במקרה הטוב אולי להשפיע קצת, אבל לשנות שינוי דרמטי? בואו. כמה דברים אני רוצה לשנות בחיים שלי ולא כל כך מצליחה, אז לשנות את ההורים, בן/ בת הזוג, הילד.ה, החבר.ה? זו יומרה שכבר מזמן זנחתי ואני מסתפקת בלשנות אותי ולהבין שככל שאני אקבל את הצד השני ללא מאבק וללא תנאים מוקדמים, יהיה לי הרבה יותר שקט ושלווה בחיים.

אני חושבת שיש הסכמה גורפת שלשנות את העולם בחוץ אי אפשר. אז מה כן? איך אני משנה אותי? זה דורש ממני מודעות בזמן אמת, ניטרול האוטומט ובחירה. בחירה איך להתייחס לעולם, איך להגיב אליו, באיזה סיטואציות להיות ומאיזה להימנע. יש מקרים שאני בוחרת לדבר ולהסביר לצד השני איך אני מרגישה ומה אני צריכה ממנו ויש מקרים שאני מרגישה שזה מיותר (כי ניסיתי בעבר וזה לא הצליח) ואין טעם להוציא במקום הזה עוד אנרגיה. במקרים האלו אני מנסה לבחור איך להרגיש כלפי זה- בהבנה וקבלה או בעצבים ותסכול, ואז לשחרר (כי מותר גם לכעוס לפעמים). השינוי הוא תהליך ארוך ואיטי, אבל כשהוא קורה לנו, הוא מהדהד החוצה לעולם ומשפיע על הסביבה שלנו. לא מתוך הטפה אלא מתוך מעשים ודוגמה אישית. ושם מתחיל הקסם.

נקודה למחשבה: כמה אני מקבלת את הצד השני כמו שהוא, בלי התנגדות, בעיקר במקומות שדברים לא כמו שאני רוצה? מזמינה אתכם.ן עם לחשוב על זה.

אם את.ה רוצה לעשות שינוי בחיים שלך (ולא של אחרים) מזמינה אותך ליצור קשר ויחד נדייק אותו